הקיקלופ

„הקיקלופ” הוא ציור מסביבות שנת 1914 מאת אודילון רדון, שבו הענק בעל העין האחת פוליפמוס צופה מאחורי הר בנימפת הים גלטיאה הישנה; הוא שייך למוזיאון קרלר-מילר באוטרלו שבהולנד.

מה מתאר „הקיקלופ” של רדון?

עין ענקית מופיעה מעל הרכס, ובתחתיתו דמות קטנה ישנה בין הפרחים. רדון מביא את הקיקלופ פוליפמוס ואת נימפת הים גלטיאה אל נוף שנדמה כשייך לחלום. פער הגודל ביניהם מעורר מיד אי־שקט.

העין מושכת תשומת לב לפני גופו המוסתר חלקית של הענק. מרכזה הכהה בולט כנגד פניו החמימות בצבען והשמיים החיוורים. הראש המעוגל עשוי להיראות עדין, אך המבט הנעוץ עלול גם להרגיש פולשני. התמונה משאירה מקום לשתי התגובות.

למה העין של הקיקלופ כל כך גדולה?

גלטיאה שוכבת ישנה, בלי לדעת שמישהו צופה בה מלמעלה. גופה החיוור מוקף בכתמי צבע צפופים. הניגוד בין מנוחתה לדריכותו מעניק לסצנה מתח ללא עימות נראה לעין.

הצבע נושא חלק גדול מהסיפור. פרחים, ירוקים, צהובים וצורות ערפיליות מתמזגים לשטח מדומיין. במקום לתאר מקום מזוהה, הנוף נותן לצבע ולמרקם לשאת את אווירת המפגש.

מוזיאון קרלר-מילר מכנה את העין, הגדולה באופן לא טבעי, החלק הבולט ביותר בציור, ומסביר שביצירתו של רדון העין היא לעיתים קרובות סמל לנפש האדם ולעולם הפנימי המסתורי והלא נודע. ייתכן אפוא שהעין עושה שני דברים בבת אחת: מרגלת אחרי גלטיאה, ופותחת חלון אל העולם הפנימי של הענק עצמו. המוזיאון מוסיף שהצבעים הבוהקים באופן יוצא דופן מעצימים את האיום של הענק, או ליתר דיוק של העין. מתיקות הפרחים אינה מבטלת את הסכנה. היא מחדדת אותה. (מוזיאון קרלר-מילר)

איך רדון בנה את הקומפוזיציה של „הקיקלופ”?

הבדל קנה המידה מפריד בין שתי הדמויות. פוליפמוס מתרומם מאחורי הרכס; גלטיאה תופסת מרחב קטן ומוגן למטה. ההר גם מסתיר את הענק וגם מציב מחסום בינו לבין הדמות הישנה.

במיתוס, אהבתו של פוליפמוס לגלטיאה אינה נענית: היא אוהבת את אקיס. רדון משאיר את הסיפור הרחב הזה מחוץ למסגרת. הוא מתמקד בפעולת הצפייה והופך פרשה מיתולוגית למפגש שתוצאתו אינה נראית.

מה קורה אחר כך במיתוס?

כסימבוליסט, רדון השתמש בדמיון וברמיזה כדי לחקור חוויה פנימית. כאן העין הגדולה מדי עשויה להיות יותר מתכונה אנטומית: היא מעניקה לצפייה נוכחות כמעט עצמאית. הנוף הזוהר הופך את הסצנה המוזרה למושכת וגם מטרידה.

רדון עוצר את הסיפור לפני שהוא הופך אלים. ב„מטמורפוזות” של אובידיוס, גלטיאה עצמה מספרת מה קרה אחר כך. פוליפמוס, ששר על גבעה, מבחין בה עם אקיס, תולש גוש עצום מן ההר ומטיח אותו; הגוש קובר את הצעיר. דם מחלחל מתחת לסלע, וגלטיאה עושה את הדבר היחיד שהמוירות מתירות: היא הופכת את אקיס לנחל שנושא את שמו. רדון לא צייר דבר מכל זה, רק את ההתבוננות. מוזיאון קרלר-מילר מכנה את הציור, שנוצר בסביבות 1914, כשנתיים לפני מות הצייר ב־1916, אחת מיצירות המופת של האמנות הסימבוליסטית. (Perseus Digital Library (Ovid, Metamorphoses 13))

פוליפמוס נותר מוסתר למחצה מאחורי הרכס, וגלטיאה ישנה למטה. המרחק ביניהם מאפשר לנו לחשוב על דריכותו, על חוסר מודעותה ועל יופיו של הנוף. אין בציור מחווה סופית שמכריעה בין הרשמים המתנגשים האלה.

הפרטים במבט אחד

1. 1 ענק מציץ מעבר להר. הוא מאוהב.
2. 2 עין אחת עצומה. אצל רדון, העין סימלה לעיתים קרובות את הנפש.
3. 3 זו גלטיאה, נימפת ים, ישנה. היא אוהבת מישהו אחר.
4. 4 צבעים מתוקים בכל מקום. המוזיאון אומר שהם הופכים אותו למאיים יותר.
5. 5 הוא עצום. היא זעירה. ביניהם, הר שלם.
6. 6 אצל אובידיוס, הוא מוחץ את אהובה תחת סלע. רדון מצייר רק את המבט.

מקורות וקריאה נוספת

• הקיקלופ — מוזיאון קרלר-מילר
• ביוגרפיה של האמן: אודילון רדון (ויקיפדיה, באנגלית)
• הקיקלופ (ויקיפדיה, באנגלית)

גלו ציור נוסף

• הסיוט — הנרי פוסלי

  פיוזלי הופך חדר שינה לסצנת חוסר אונים, לחץ ופחד על־טבעי.

• מעגל הקסמים — ג׳ון ויליאם ווטרהאוס

  ווטרהאוס נותן לקסם צורה גופנית באמצעות מעגל מצויר, יציבה מכוונת, כלים, עשן וציפורים ממתינות.

• לוציפר — פרנץ פון שטוק

  דמות דרוכה מתגלה מתוך החשכה; תנוחתה העצורה ועיניה החיוורות מרכזות את המתח בציור.

• המלאך הפצוע — הוגו סימברג

  סימברג מציב מלאך חבוש ופצוע על אלונקה בין שני נערים רציניים.

עיין בכל סיפור הציורים · שאלות נפוצות